האדריכלים ומכונותיהם אוחזים במקדשים התת־קרקעיים האטומים ובתחנת מְצוּדַת שָׁמַיִם המקיפה במסלול.
מהירות 100% · חיים 75%מאכלים אהובים:
אי אפשר לטעות בזיהוי אדריכל: גולגולת מוגדלת וכיפתית, עור כחלחל שקוף די הצורך להראות את הוורידים שתחתיו, וגפיים ארוכות ודקות, שבירות מכדי להרים, לטפס או לרוץ. כמעט כל אדריכל שתפגוש אי פעם לובש חולצה אדומה פשוטה. אדריכל מסוכן במידה שאינה תואמת את שבירותו——הוא קורא דפוסים, צופה את מעשי היריב בטרם ייעשו, ולוחץ על נפש בלתי מוגנת עד שאותה נפש מהססת, שוגה או פשוט מצייתת. באולמותיו הוא מצווה על דלתות, שדות, אורות ומכונות בלא להניע אצבע.
הגוף הוא נקודת התורפה: מכה נקייה אחת מפילה אדריכל. ההגעה אל הרגע שבו אותה מכה אפשרית——מעֵבר לרובוטים, לחיזוי וללחץ על מחשבותיך שלך——היא כל הקרב. שַׁנֵּה את הטקטיקה שלך, שבור את הרגליך, והזק את המכונות סביבם: הכול עוזר. מעל כולם מתנשא המנצח, אדריכל בחולצת זהב מ־מְצוּדַת שָׁמַיִם, שעליו נאמר כי גדל עד שנדבק אל התחנה עצמה. איש לא הביסו מעולם.
מהירות 100% · חיים 100%
בני הֵדָנִים הם האנדרואידים של האדריכלים: דמויות אנושיות בקליפת מתכת צהובה ומחורצת, בעלות פנים חלקות וחסרות הבעה הזהות בכל רגש. הם אינם מתעייפים, אינם ישנים, אינם ממצמצים ואינם מבלפים; הם חסינים בפני איום ושכנוע, ותחת הנהגת אדריכל נעה קבוצה מהם ונלחמת כגוף אחד, לומדת את הרגלי היריב במהלך ההיתקלות.
לוח המתכת שלהם חזק ביותר במרכז וחלש ביותר במפרקים——הכֵּה במחברים. הרחק ממקדש כוחם אוזל מעט מעט, ויחידה המנותקת מכל אדריכל מנהיג הופכת ל־הֵדָן «סורר»: עדיין מסוכן, אך צפוי משעקבת אחריו, ולעיתים——אם תתקרב לאט, בלא נשק ביד——מוכן להשיב במשהו זולת אלימות.
מהירות 100% · חיים 100%מאכלים אהובים:
הסיירים הם רובוטי תיקון מעופפים קטנים, שנעשו לתחזוקה ולא למלחמה. הם מתקנים את מכונות המקדשים ומְצוּדַת שָׁמַיִם, מגיעים למקומות שהֵלֶך אינו מגיע אליהם, ובקרב מצטרפים אל בני הֵדָנִים כחלק מטבעת הגנה מתואמת שמנהיג אותה האדריכל הנוכח. מבנם קל——מתקנים, לא חיילים——וכמו בני הֵדָנִים הם מאבדים את תיאומם המסוכן משמנותקים מן האדריכל המנהיג.
יַעֲרָן זקן ושמו Aerendyl סיפר פעם אזהרה זו:
«האדריכלים הם צאצאי המחוננים שבאנשי העולם הישן, אשר עיצבו את עצמם מחדש בחיפוש אחר צורה נעלה יותר ושילמו את מחיר גאונותם בעצם, בדם ובכוח. כשנפל העולם הישן, הם נסוגו אל המקדשים ואל מְצוּדַת שָׁמַיִם, ושם נותרו מאז——עם קטן, הולך ודועך, ארך־ימים, המאזין באובססיביות לאות שהוא מאמין כי הוא Vox Maxa.
הם טוענים כי כל נפש היא רסיס, וכי יום אחד יתאחדו כל הנפשות לקול גדול אחד. אין הם מטיפים לכך, נדיר שהם מסבירים את עצמם, והם נוהגים באורחים בלתי קרואים כביריבים: למכונותיהם יש היתר להשתמש בכוח קטלני. מכל עמי העולם, הם המסוכנים ביותר והנראים לעין לעיתים הנדירות ביותר.»